כרטיס כניסה למועדון האנשים המשכילים

ד"ר גיא דויטשר מסביר כי שפת התקן אינה הגיונית או סדירה יותר משפת הרחוב, אבל בכל זאת חשוב ללמוד אותה כי היא כרטיס כניסה למועדון נחשק של אנשים משכילים ומתורבתים, שיש להם זיקה לאוצרות התרבות ההיסטוריים שלנו

המאמר הופיע לראשונה בכתב העת "פנים", גיליון 54

אחד הזיכרונות הבולטים שלי משיעורי הלשון והחיבור בתיכון הוא של חוסר אונים מקומם לנוכח גחמותיה של השפה התקנית. למה "מפני ש" כן, אבל "בגלל ש" לא? למה "הואיל ו…" כן אבל "במידה ו" לא? למה "נתנו לי את הספר" כן, אבל "יש לי את הספר" לא? האם זו טעות מְגוּחֶכֶת להגיד מְגוּחָכָת, או שמא זו טעות מְגוּחָכָת להגיד מְגוּחֶכֶת?

ההרגשה הזו של חוסר אונים נבעה לא רק מכך שלפחות חלק מהכללים היו שונים מאוד מהשפה הטבעית שלי. בשיעורי האנגלית למשל, שגם בהם למדתי כללים שונים לגמרי מהשפה הטבעית שלי, מעולם לא התעוררה הרגשה דומה. הסיבה העיקרית להרגשה המקוממת היתה המסר שהועבר לנו כל הזמן בין השורות, ולפיו כללי השפה העברית התקנית אינם שרירותיים, אלא יש בהם היגיון למופת, יש בהם סדר ויופי ואלגנטיות, ולכן חוסר היכולת שלי להבין את ההיגיון המופתי הזה מראה שלי, התלמיד, יש בעיה מיוחדת.

הבעיה הזאת אינה רק השפה הטבעית שלי, שלא משקפת את היופי וההיגיון הרצויים, אלא יותר מכך. הבעיה היא ביכולת התפיסה שלי, שפשוט אינה טובה דיה כדי להבין מיד את הכללים הסדירים והאלגנטיים של העברית התקנית. איני זוכר אמנם אם מישהו אי פעם אמר לנו משפט כזה במילים מפורשות, אבל כל הקונטקסט של לימוד לשון וחיבור במהלך שנות התיכון הקרין את הביקורת הזאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים: "איך אתם לא מסוגלים להבין ולהרגיש בעצמכם דברים כל כך פשוטים?"

אם הרגשה מקוממת כזאת התעוררה אצלי, לא נדרש דמיון רב מדי כדי להסיק באיזו עוצמה חוו אותה תלמידים מרקע סוציו-אקונומי אחר, שהשפה הטבעית שלהם רחוקה ממוסכמות השפה התקנית עוד הרבה יותר מהשפה הטבעית שלי.

כמובן, מאז ימי בתיכון זרמו הרבה מים אפילו בירקון, ובינתיים השתנתה הגישה ללימודי הלשון במידה רבה. אבל נדמה לי שתהליך הקניית השפה התקנית מוּעד עדיין לעורר תחושה של חוסר אונים אצל התלמידים, וברור שתחושה זו לא ממש תורמת לרצון ללמוד או ליכולת הקליטה. במבט לאחור אני מבין היום שבבסיס ההרגשה שלי כתלמיד היה קונפליקט אמיתי שלא ניתן לפתור בקלות, מכיוון ששני הצדדים בו צודקים. מצד אחד, צדק התלמיד גיא דויטשר כשהרגיש שגחמות השפה התקנית הן שרירותיות ואין בהן שום היגיון אמיתי, כפי שאטען בעוד רגע. מצד שני, המורים שניסו, ובמידה מסוימת אפילו הצליחו, לכפות את מוסכמות השפה התקנית, צדקו לגמרי בחשיבות שהם ייחסו ליכולת להטמיע אותן. הקונפליקט הזה כמובן אינו ייחודי לעברית, והוא דומה למה שקורה בכל חברה בעלת מסורת כתובה. לקונפליקט הזה אני רוצה להתייחס ולהציע איך אפשר אולי לעשות אותו קצת פחות מקומם או טראומטי.

פיגמליון בהיפוך תפקידים

השאלה העומדת לדיון כאן היא האם יש יותר היגיון ויופי אובייקטיבי בשפה התקנית מאשר בשפה לא תקנית. אני מניח שכולנו מכירים את המחזה "פיגמליון" של ג'ורג' ברנארד שו, או לפחות את הגירסה הקולנועית שלו, "גברתי הנאווה". הסיפור הוא על ניסיונו של בלשן אנגלי בשם היגינס לשנות את אופן דיבורה של בחורה לונדונית מתחתית המעמד הנמוך, וללמדה לדבר בשפה תקנית כדי שתישמע כמו ליידי אמיתית. ערב אחד, לפני כמה שנים, ישבתי בתיאטרון באמסטרדם וצפיתי במחזה הזה בתרגום להולנדית. ידיעת ההולנדית שלי הייתה אז ברמה מאוד בינונית: יכולתי להבין את רוב מה שנאמר על הבמה, אבל בוודאי לא כל מילה.

במאמץ גדול הצלחתי גם לשמוע שההולנדית של אליזה דוליטל נשמעה קצת אחרת מההולנדית של פרופסור היגינס. אבל בזמן שישבתי בתאטרון חשבתי פתאום על כך שאם היו מחליפים בין צורות הדיבור של היגינס ואליזה, לא הייתי מבחין בשום דבר מוזר. כמובן, אחרי שהבנת השפה שלי השתפרה, יכולתי בדיעבד להבין שאליזה דיברה בניב המעמד הנמוך של רוטרדם, שנחשב הניב הוולגארי ביותר בשפה. אבל אם מישהו היה מציג על הבמה פרודיה שבה אליזה היתה מדברת כמו מלכת הולנד, ופרופסור היגינס היה מדבר בלשון הביבים מרוטרדם, לא הייתי מבחין כלל שמשהו אינו כשורה. מה כל זה אומר על האיכות האובייקטיבית של שני הרבדים השונים של השפה ההולנדית?

לפני שנתעמק בשאלה, אני רוצה להזמין אתכם לערוך יחד אתי ניסוי מחשבתי ולהעתיק את החוויה הזו מאמסטרדם לחיפה. בואו נניח שבמאי שובב מציג גרסה של גברתי הנאווה, שבה הפרופסור מהאוניברסיטה, ממושקף, מעונב ומכובד, מדבר בשפת "אנ'לא יביא לך שלוש שקל למה לא בא לי", ולעומת זאת אלייזה דוליטל אמנם נראית ומתנהגת כמו נערת רחוב וולגארית, אבל מדברת כמו קרייני החדשות מקול ישראל. הקהל שלנו בתיאטרון הוא קבוצת עולים חדשים שזה עתה התחילו ללמוד עברית. האם הם יבחינו בכך שהתהפכו היוצרות? כמדומני שלא.

אנקדוטה אחת, כמובן, אינה הוכחה ובוודאי איננה נימוק מדעי. אבל אם יש מישהו שמתפתה להאמין שבעגות לא תקניות יש פחות היגיון תחבירי, מורפולוגי או פונולוגי מזה שבשפה התקנית, יכולה הבלשנות, חמושה בתגליות ותובנות של לפחות מאה השנים האחרונות, להוכיח לו בלי שום צל של ספק שהוא טועה לחלוטין.

שלוש ילדים ושלושה ילדות

כדי לחדד את הנקודה, אפשר אולי להזכיר כמה דוגמאות ידועות לכל. הדוגמה הראשונה היא ההבחנה בין זכר לנקבה במספרים. כל מי שיש לו אוזן עברית מתורבתת נחרד למשמע ביטויים כגון "שלוש ילדים" או "שלושת הילדות". צורת דיבור זו צורמת, וולגארית, מקרינה בורות ונבערות, ואפילו מחבלת באופי השמי הבסיסי של השפה העברית. ואמנם, לשימוש התקין בעברית (שלושה ילדים אבל שלוש ילדות), יש אילן יוחסין מרשים ביותר. זו לא המצאה של השפה העברית, אלא תופעה עם גנאולוגיה אצילית מאוד, הקיימת בכל השפות השמיות המוקדמות. הפילולוגים קוראים לה פולאריות של המספר. אבל גם אילן היוחסין המכובד של השימוש התקני לא משנה את העובדה הפשוטה, שהפולאריות של המספר היא בלתי הגיונית בעליל!

הרי כל תינוק יודע שהסיומת -ָה משמשת בעברית בעיקר ללשון נקבה. זה המצב הן בשמות עצם (מלך-מלכה), הן בשמות תואר (גדול-גדולה), הן בפעלים (הלך-הלכה), ואפילו- במספרים עצמם. הרי אנו אומרים ילד ראשון, אבל ילדה ראשונ-ה, ילד שני, ילדה שני-ה. אין מורפמה אחרת שמזוהה עם לשון נקבה באופן כל כך מובהק כמו הסיומת -ָה. אז מה פתאום מוסיפים את הסיומת -ָה למספרים דווקא בלשון זכר ולא בנקבה? אילו המספרים היו מתנהגים על פי ההיגיון, היינו צריכים לומר שלוש ילדים (לשון זכר שלא זקוק לסיומת -ָה) ושלושה ילדות (לשון נקבה שדורשת סיומת -ָה).

לא קשה לדמיין את פרופסור היגינס שלנו יושב בכורסתו ומסביר בהתנשאות לאליזה, שהוא פשוט לא מבין למה היא לא מצליחה לדבר באופן הגיוני כמוהו, ולהגיד שלוש ילדים, ולמה היא מתעקשת להמשיך לדבר בצורה כל כך בלתי סדירה ולהגיד שלושה ילדים. דרך אגב, דוברי העברית המודרנית אינם היחידים שמתקשים להפנים את חוסר ההיגיון של הפולאריות השמית המקורית. בחלק גדול מהשפות השמיות המודרניות הפולאריות המקורית של המספר נעלמה או נחלשה, כמו בשפות אתיופיות, בדיאלקטים ערביים, ובארמית מודרנית.

דוגמה נוספת: השימוש במילה "למה" בתור מילת סיבה הוא כמובן נפוץ מאוד בשפת הדיבור של חלקים גדולים באוכלוסיה. "למה לא באת?" – "למה לא בא לי". אני זוכר איך בבית הספר הסבירו לנו שהשימוש הזה ב"למה" הוא לא רק לא תקין אלא גם לא הגיוני. הנימוק המזעזע שבו השתמשו כדי לתרץ את הכלל הזה היה שאי אפשר להשתמש באותה מילה גם לשאלה וגם לתשובה, גם לשאלה וגם לתיאור הסיבה.

האם באמת אי אפשר? האם זה באמת לא הגיוני? נסו למשל למצוא דובר איטלקית ולהסביר לו או לה, שזה לא הגיוני ואפילו וולגארי להשתמש ב"למה" כמילת שעבוד. סביר להניח שהוא יקח מהמדף את העותק של "הקומדיה האלוהית" של דנטה, יפתח אותו בכובד ראש, ואז ישליך אותו על ראשכם. באיטלקית התקנית ביותר, המליצית ביותר, האלוהית ביותר, אפילו זאת של דנטה – משתמשים במילה perché גם כמילת שאלה "למה" וגם כמילת שעבוד "כי".

אך למה כבר אפשר לצפות מהאיטלקים? הם אולי מבינים בענייני רוטב לפסטה, אבל מה הם מבינים בענייני היגיון לשוני? אצלנו זה אחרת. אנחנו עם הגיוני עם שפה הגיונית, ששומרת על ההבדל בין מילות שאלה למילות שעבוד, ולכן המילה "למה" פשוט לא מתאימה לשפתנו כמילת שעבוד. האמנם? הנה כמה דוגמאות: "מה מצאת אתמול? מצאתי מה שחיפשתי. ואת מי פגשת? את מי שכבר שנים לא ראיתי. ולאן הגעת? לאן שרציתי להגיע." בקיצור: על שום מה לא משתמשים במילה "למה" כמילת שעבוד בעברית תקנית? לא על שום חוסר היגיון, לא על שום חוסר יופי אובייקטיבי, פשוט מפני שבמקרה לא כך עשו אבותינו. באופן הגיוני ואוביקטיבי, אין דבר רגיל ונפוץ יותר בשפות העולם מן השימוש באותה מילה כמילת שאלה וכמילת השעבוד, הנותנת תשובה לשאלה. זה כך במידה מסוימת גם באנגלית: this is why I didn’t want to come = זה למה לא רציתי לבוא. לכן להסביר לילדים שלומר "לא באתי למה לא רציתי" זה לא הגיוני, זאת רעות רוח.

עוד דוגמה ידועה לשמצה: הֶסברתי, הֶכניס, הֶשלים, הֶרביץ. שוב: צורה מקוממת, מחרידה, וולגרית, אנאלפבתית, ואפשר להמשיך כיד הדמיון. אבל האם אפשר להגיד על הצורה המורפולוגית הזאת שהיא לא הגיונית? הרי בעברית התקנית ביותר אומרים בסגול: הֶחלטתי, הֶחרבתי, הֶחלפתי. אז אם הֶחלפתי, למה לא הֶכנסתי? כמובן, יטען הטוען שכלל זה אינו שרירותי כלל ועיקר, כי במקור תנועת הסגול שימשה לפני עיצורים גרוניים. אבל הרי כבר מזמן איננו מבטאים ח' וע' בעברית סטנדרטית. מבחינת המערכת הפונולוגית של העברית המודרנית, הכלל שאומר הֶחלפתי – כן, אבל הֶכנסתי – לא, הוא שרירותי לחלוטין ובלתי הגיוני בעליל. הכלל הזה בעצם מצריך ללמוד תנועה שרירותית עבור כל פועל בנפרד. אם כך, מי שבחידוש אָנָלוגי אומר גם הֶכנסתי וגם הֶחלפתי, או לחילופין היכנסתי והיחלפתי, פשוט עושה סדר בבלגן של השפה התקנית.

הדוגמאות האלו אינן מקריות. הן מייצגות תמונה רחבה יותר ואמת עמוקה עוד יותר. חידושים לשוניים, שפעמים רבות מתחילים את חייהם במשלבים הלא תקניים של השפה, מעצם טבעם הינם הגיוניים להפליא. אם לא היו הגיוניים, הם לא היו עולים במוחם של דוברים. לכל חידוש לשוני יש מוטיבציה, ובחלק לא מבוטל מהמקרים המוטיבציה הזו אינה אלא אנלוגיה: השאיפה להגדלת הסדירות בשפה, נושא עליו כתבתי בהרחבה בספר 'גלגולי לשון'. חידושים אנלוגיים נוצרים בדיוק מכיוון שצורות מסוימות בשפה אינן שקיפות מספיק ואין בהן מספיק סדירות. החידושים האנלוגיים באים תמיד לתקן את הסדר ואת ההיגיון, ולא לקלקל אותם. מי שמבטל בזלזול חידושים לשוניים כלא הגיוניים, מגלה חוסר הבנה מוחלט לדרכי התפתחות השפה.

שפת התקן, אם כן, אינה הגיונית יותר או סדירה יותר משפת הרחוב הקלוקלת ביותר. חידושים לשוניים במשלבים לא תקניים נראים לנו חסרי היגיון פשוט כי הם חדשים. לעומת זאת, אנחנו מוקירים את כל השגיונות של לשון העבר ומגנים בחירוף נפש על גחמותיה, פשוט משום שאלו הן גחמות שפת העבר, משום שעל הגחמות האלה גדלנו. ואם יש מישהו שעדיין מטיל בכך ספק, אז הנה דוגמה אחרונה.

אייל או איילת?

בספרי "בראי השפה" יש סיפור שאמנם מובא בהקשר אחר לחלוטין אבל מתאים לנו כאן. מעשה שהיה בשבט של אבוריג'ינים מצפון אוסטרליה, ששמם גוּגוּ יִמיטִיר. בסוף המאה התשע-עשרה הגיעו אל השבט הזה מיסיונרים גרמנים. תוך שנים מעטות ראש המיסיון, מר שוורץ, תרגם את התנ"ך לשפתם של הגוּגוּ יִמיטִיר. אך מר שוורץ לא היה בלשן דגול, והשליטה שלו בשפה היתה די בינונית, כך שהתרגום שלו מלא שגיאות תחביריות בסיסיות, והשפה פגומה מאוד.

למרות זאת, מכיוון שהקהילה האבוריג'ינית קיבלה עליה את הנצרות ורחשה יראת כבוד רבה לתנ"ך, ומאחר שהתרגום של מר שוורץ לשפת הגוגו ימיטיר היה המסמך היחיד שנכתב בשפתם, הפכה השפה הפגומה של המיסיונר תוך זמן קצר למעין "שפת קודש". לא לגמרי מובנת, אמנם, אבל בעלת הילה הדומה לזו שיש לעברית התנ"כית אצלנו. כך אפילו טקסט קלוקל של מי שבאמת אינו יודע את השפה יכול לקבל מעמד של שפה נעלה, אם רק מגדלים ילדים להתייחס אליו כך.

תגידו בוודאי: דבר כזה יכול לקרות רק אצל אבוריג'ינים נבערים, פרימיטיבים, אנלפבתים, אך לעולם לא יקרה לעם הספר. האמנם? ניקח לדוגמה את אחת מגולות הכותרת של הספרות שלנו, אולי אחד הטקסטים היפים ביותר שנכתבו אי פעם בעברית,תהילים פרק מ"ב. בטקסט הזה אפשר למצוא כמה מהפנינים הנוצצות ביותר של השפה העברית: "מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי", "תהום אל תהום קורא לקול צינורייך". האם יש נפש יהודי שאינה הומייה למשמע פסוק הפתיחה שמהדהד ביופי נצחי: "כאייל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך, אלהים"?

יופי נצחי? זה טוב ויפה. אבל מה עם ידע בסיסי של התחביר העברי? מה פתאום "אייל תערוג?" הרי אייל הוא זכר, לכן צריך לומר "אייל יערוג". אם תלמיד באולפן או בבית הספר היה מעז לעשות טעות תחבירית כל כך גסה ולכתוב "אבא שלי תבוא הביתה אחרי הצהריים" היינו מורידים אותו כיתה. איך השתרבבה שפה קלוקלת כזאת לתהילים? חוקרים רבים סבורים שבעצם מדובר פה בטעות דפוס פשוטה. סביר להניח שבמקור היה כתוב "כאיילת תערוג" והת' נשמטה. והנה בדיוק הפסוק הזה, שעל פי כללי הדקדוק העברי שלנו מכיל טעות גסה וצורמת, הוא אחד הפסוקים מאצילי ההשראה ביותר בעברית. מדוע אם כן כולנו מצטטים, נפעמים, שרים, ומלחינים טעות גסה כל כך? ולמה היא כל כך יפה? כי היא מופיעה בספר תהילים, כי גדלנו איתה, כי היא חלק מהמורשת התרבותית שלנו. בדיוק באותו אופן, אילו הינו רגילים לקרוא בתנ"ך פסוקים כלהלן, הם היו מייצגים עבורנו את העברית היפה, התקנית והנשגבת ביותר:

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשׁ יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַָה' אֱלֹהֶיךָ. לָמָּה שֵׁשׁ יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.

מבחינה אוביקטיבית, הטקסט המקראי יכול היה בהחלט להיראות כך, ואין שום היגיון ברזל או רציונל לשוני קוהרנטי שמונע זאת ממנו. לו היה נראה כך, היינו מתייחסים אליו ביראת כבוד והערצה זהה לזו שאנו רוחשים לו כיום. כל מי שאמון על הקניית השפה התקנית חייב לזכור זאת.

אם השפה התקנית אינה יותר הגיונית מאשר שפת הרחוב, האם כל מערך הקניית השפה התקנית מיותר ומוטעה מיסודו? האם צריך לתת לכל תלמיד לדבר ואפילו לכתוב בשפה הטבעית שלו? התשובה, לדעתי, שלילית לחלוטין, ובנקודה זו אני רוצה להסביר מדוע למדע הבלשנות יש מעט מאוד מה לתרום לדיון על חשיבות התקינות.

הצורך בשפת תקן

האם הדיון על הצורך בשפה תקנית הוא דיון בלשני? ננסה לחשוב על דוגמאות מתחום אחר. נניח לרגע שכמה מדענים מומחים בביולוגיה היו מפרסמים מאמר בסגנון הבא: מחקרים חדשניים הוכיחו ללא צל של ספק שללבישת חליפה ועניבה אין שום יתרון בריאותי או רפואי על לבישת סוודר. ואפילו יותר מכך: מבחינה אנתרופולוגית אובייקטיבית, חליפה ועניבה אפילו אינן יותר יפות מסוודר. על סמך התגלית המרעישה הזו החוקרים היו ממשיכים ומסבירים שאם כך, כל המערכת של הלבוש הרשמי לגברים מבוססת על תרמית אחת גדולה וצריך לבטל אותה לאלתר, כך שכל אדם בכל מקום יוכל ללבוש מה שהוא רוצה.

מה היינו עונים לטיעון המבריק הזה? הינו אומרים לחוקרים הללו שעם כל הכבוד לידענותם המפליגה, יואילו נא במטותא להפסיק לבלבל לנו את המוח. גברים שלובשים חליפה ועניבה עושים זאת לא מכיוון שזה נכון יותר או פחות מבחינה רפואית, אלא מפני שזו מוסכמה תרבותית בחברה שאליה הם שייכים או שאליה הם רוצים להשתייך. לכל חברה יש נורמות וקודי התנהגות המתיחסים ללבוש, וכל חברה רשאית לדרוש מהחברים בה לעמוד בנורמות האלה. כמובן, על הקודים של הלבוש הרצויים בחברה מסוימת אפשר בהחלט להתווכח, אבל הדיון הזה הוא דיון תרבותי-ערכי-אידיאולוגי שאין לו שום קשר להיגיון, ואין לו שום קשר למדע הביולוגיה, האנטומיה, או האנתרופולוגיה.

עכשיו נחזור לשפה. בשנים האחרונות נחשפה תגלית מרעישה, שהִכתה בתדהמה לא רק את העולם האקדמי אלא גם את הציבור הרחב. התגלית המסעירה הזו היא שהעברית המדוברת כיום ברחוב אינה זהה לזו שדיבר דוד המלך לפני שלושת אלפי שנה, ויותר מכך, היא אפילו לא זהה לעברית שדיבר רבי עקיבא לפני אלפיים שנה. היו כאלה שנסערו כל כך מהתגלית הסנסציונית הזו שהחליטו להסביר לעולם, כביכול בשם מדע הבלשנות, שהניסיון לכפות על ילדים משלב תקני של עברית שקרוב יותר לשפת העבר הוא קנוניה שחותרת נגד חוקי הטבע וחוקי התפתחות השפה, ושצריך להפסיק אותה לאלתר. אם השפה הטבעית של הילדים ברחוב היא לא פחות הגיונית ולא פחות סדירה מהשפה התקנית, כך נטען, אז הבלשנות קובעת שכל ילד צריך פשוט לכתוב ולדבר בשפתו הטבעית ואסור לכפות עליו כללי שפה השונים מהשפה שלו בבית.

הטענה הזו מבוססת על חוסר הבנה עמוק, מכיוון שלשאלה האם חברה צריכה להתעקש על הנחלת שפה תקנית, ששונה משפת הדיבור הטבעית, אין שום קשר למדע הבלשנות. זו שאלה של נורמות חברתיות וערכים תרבותיים, שדומה לשאלה האם צריך ללבוש חליפה ועניבה. אילו היתה השפה רק מכשיר תקשורת יעיל באמת לא הייתה שום סיבה להתעקש על נורמות תקן בכתיבה ובדיבור. הרי "שלוש שקל" מובן בדיוק באותה מידה כמו "שלושה שקלים", ו"לא באתי למה לא רציתי" מובן בדיוק באותה מידה כמו "כי לא רציתי". הצורך ללמוד וללמד את השפה התקנית לא נובע מכך שהיא יותר הגיונית או יותר סדירה או יותר מובנת, אלא מכך שהשפה היא אחד הנשאים החשובים ביותר של זהות תרבותית, אם לא החשוב מכולם.

כרטיס חבר במועדון

הסיבה האמיתית שבעטיה מתעקשות חברות בעלות מסורת כתובה על כללי שפה תקנית היא מעין חברות במועדון. אנחנו יכולים לחשוב על מי שמסוגל להשתמש במשלבים התקניים של השפה כמישהו ששייך למועדון חברתי מסוים. החברות במועדון השפה התקנית מקנה כל מיני זכויות והטבות. חלקן של ההטבות האלה הן מעשיות ויש להן השלכות ישירות על חייו של אדם ועיסוקיו, על סיכוייו להשתלב במקצועות נחשקים וכולי. כמובן שלחברות הזו יש גם משמעות תרבותית הרבה יותר עמוקה, למשל, בזכות הקשר ויכולת ההזדהות שהיא יוצרת עם העבר ועם טקסטים שהחברה רואה כנכסי התרבות המכוננים שלה.

רוב האנשים הבוגרים רוצים מאוד להשתייך למועדון השפה התקנית, ורוצים מאוד שגם ילדיהם ישתייכו אליו. בעניין זה אין שום ייחוד למצב בישראל, שבה שפת הדיבור הטבעית של הילדים ברחוב שונה משפת התקן. בכל החברות בעלות מסורת כתובה, שפת התקן שונה מהשפה הטבעית של חלק גדול מהאוכלוסיה. יש הרבה מקומות בהם המצב מוקצן עוד יותר, למשל, בעולם הערבי. דוגמה אחרת היא שוויצריה. שפת התקן הכתובה בחלק הגרמני של שוויצריה היא גרמנית סטנדרטית, אבל השפה המדוברת היא שפה אחרת לחלוטין שאמנם נקראת "גרמנית שוויצרית" אבל למעשה היא רחוקה מהגרמנית התקנית, לפחות כמו שההולנדית רחוקה מהגרמנית. אם כך, השפה שילדים שוויצרים לומדים לכתוב ולקרוא בבית הספר היא בעצם שפה זרה להם, ותהליך הלימוד קשה מאוד עבורם, הרבה יותר קשה מזה שעוברים ילדים ישראלים הנדרשים ללמוד שלא כותבים "בגלל ש" או "שלוש שקל".

מדוע ילדים שוויצרים ממשיכים, אם כך, בתהליך המפרך הזה דור אחרי דור? מדוע מערכת החינוך בשוויצריה ממשיכה לכפות שפה תקנית שונה כל כך משפת הדיבור הטבעית של הילדים (וגם של המורים)? לא משום שגרמנית שוויצרית היא שפה פחות הגיונית או סדירה, לא משום שהשוויצרים יבינו זה את זה פחות אם יכתבו כפי שהם מדברים (בוודאי יבינו טוב יותר), אלא מכיוון שמבחינה תרבותית, השוויצרים רוצים להמשיך להשתייך למועדון של השפה הגרמנית, לקרוא את גתה והיינה, להעלות מחזות של שילר ולסינג, ולכתוב בשפה שבה כתבו שוויצרים במשך מאות שנים.

לפיכך, מי שטוען שצריך להפסיק להקנות לילדים את השפה התקנית, בעצם רוצה למנוע מהם את הסיכויים להצטרף למועדון הנחשק הזה. למיטב ידיעתי, שום בלשן רציני לא ניסה מעולם להתערב בשם הבלשנות בשאלה האם צריך לשמר את מועדון השפה התקנית או לא. הסיבה לכך היא כאמור, ששאלה זו היא שאלה ערכית, ובינה לבין מדע השפה יש קשר מועט ביותר.

התהליך בו דורות על גבי דורות של ילדים צריכים להפנים את חוקי השפה התקנית הוא תמיד קשה ומייגע. אינני מאמין שאפשר להימנע לגמרי מהיגע והיזע, אבל אולי אפשר לגרום לתהליך הלימוד להיות פחות מתסכל. נדמה לי שחיי כתלמיד היו קלים הרבה יותר אילו מורי לא היו מעמידים פנים שלמוסכמות השפה התקנית יש היגיון שקוף שמשום מה רק אני לא מצליח להבין אותו. לו היו מודים בפנינו, ובפני עצמם, שבעצם אין שום היגיון אמיתי בכללים שאנו צריכים ללמוד, שחלקם נובעים מצירופי מקרים היסטוריים, ושאפילו כללים שהיה להם היגיון והיתה להם סדירות במערכת השפה בתקופות קודמות הם שרירותיים במערכת השפה כיום.

למורים היה קל יותר ללמד, לתלמידים קל יותר ללמוד, אילו לא היו מעמידים פנים שיש סיבה הגיוניות לכך שלא כותבים 'בגלל ש' אלא 'מפני ש', ופשוט מסבירים לנו שצריך ללמוד ולהטמיע כלל זה כמו שלומדים כל כך הרבה פרטים אקראיים אחרים, כדי לקבל כרטיס כניסה למועדון האנשים המשכילים.

אולי תגידו: ילדים יתקוממו אם נודה בפניהם שלכללים שהם צריכים ללמוד אין היגיון. אבל המצב הפוך. לילדים יש יכולת מדהימה ללמוד ולהפנים כמות עצומה של פרטים, וההבנה שלפרטים האלה לא תמיד יש היגיון לא מפריעה להם כהוא זה, אולי אפילו עוזרת.

אחשב הזמן

לחיזוק הטענה נוכל לחשוב על מקרה מקביל. יש תחום אחד בו למערכת החינוך יש הצלחה פנומנלית. בתחום זה חלק גדול מהילדים יוצאים מבית הספר אחרי שהטמיעו בהצלחה את אחת מערכות התקן המסובכות ביותר וחסרות ההיגיון ביותר שאפשר להעלותה על הדעת. התחום הזה הוא מערכת הכתיב. האם ההצלחה נובעת מכך שמישהו העמיד פנים שהכתיב העברי הגיוני? אינני זוכר שמישהו אי פעם אמר או נתן לי להרגיש אפילו ברמז, משהו כגון: איך אתה לא מבין באופן טבעי שאת המילה 'עכשיו' כותבים ע-כ-ש-י-ו ולא א-ח-ש-ב? אף אחד לא ניסה להציג את המוסכמה השרירותית הזו כשום דבר חוץ ממוסכמה שרירותית. להפך, אני זוכר הורים או מורים שאמרו בחיוך: הנה מילה מצחיקה, כותבים אותה בצורה כל כך משונה, וחייבים פשוט לזכור את זה למרות שזה כל כך מוזר. אם כך, את גחמות האיות אף אחד לא ניסה להציג כמשהו בעל היגיון, והיה ברור לכל הצדדים שפשוט צריך ללמוד אותם כדי להתקבל למועדון האנשים המשכילים. לא רק שזה לא הפריע, זה אפילו עזר.

נדמה לי שאם היו מתייחסים לגחמות השפה התקנית כפי שמתייחסים לגחמות האיות, התהליך היה נעשה פחות מייסר עבור כל הצדדים. הוא לא היה נעשה קל, כמובן, בדיוק כמו שלא קל ללמוד לאיית ולא קל ללמוד אנגלית או ערבית. אבל התהליך היה פחות מקומם, פחות מעורר הרגשה של תסכול וחוסר אונים. למה לא משתמשים ב'למה' בתור מילת סיבה? פשוט למה שדוד המלך לא דיבר כך וגם לא רבי עקיבא וגם לא עגנון ולא עמוס עוז. ומי שרוצה להתקבל למועדון דוברי השפה התקנית צריך לזכור להגיד "כי".

לדעתי, כל אווירת הלימוד ואיתה המוטיבציה של הלומדים ישתפרו מאוד אם יהיה ברור לכולם ששפת התקן לא זהה לשפה שגדלנו איתה בבית ודיברנו ברחוב, ששפת התקן אינה הגיונית או סדירה יותר מאשר שפת הרחוב, ולפיכך אף אחד לא מצפה מהתלמידים שכל חוקי שפת התקן יהיו עבורם טבעיים וקלים להבנה. אם כל הקלפים יהיו על השולחן, יהיה קל יותר גם להסביר וגם להבין מדוע חשוב בכל זאת ללמוד את שפת התקן, בתור כרטיס כניסה למועדון נחשק של אנשים משכילים ומתורבתים, שיש להם זיקה לאוצרות התרבות ההיסטוריים של החברה שלנו.

ד"ר גיא דויטשר הוא בלשן ישראלי הפועל באנגליה. מחבר הספרים "גלגולי לשון" ו"בראי השפה" בהוצאת חרגול/עם עובד